"דחיית הגיוס של תלמידי ישיבה ש'תורתם אומנותם' שנויה במחלוקת בישראל. אין בה הסכמה לאומית. אין זו מחלוקת בין דתיים לשאינם דתיים. במחנה הדתי עצמו קיימות דעות שונות ומגוונות
....
הפתרון לבעיות אינו פשוט כלל ועיקר. הוא מעורר שאלות עקרוניות, חברתיות וצבאיות סבוכות... גישתנו הינה כי ההכרעה בשאלות אלה צריכה להיעשות על ידי הרשות המחוקקת. בשאלה לאומית נוקבת זו צריכה להכריע הכנסת" (עמ' 526).

"העיסוק בתורה הוא ערובה לזהות ולעתיד של העם היהודי, והיעוד הלאומי והתרומה הלאומית של לימוד התורה הם החייבים לעמוד בבסיס כל הסדר של פטור, אם יהיה...[אבל] לצד העיסוק בתורה קיים גם הערך של גמילות חסדים, וגמילות החסדים התובענית ביותר היא השירות הצבאי... מכיוון שמדובר במשימה שהיא חובה לאומית כלפי אחרים, אין שיקול לימוד התורה יכול להיות שיקול של ממש... אין גם לייחס חשיבות, בהקשר זה, להלכה שאין מפסיקים תלמוד תורה כדי לקיים מצווה שיכולה להיעשות בידי אחרים. תיאורטית, ניתן להחיל גישה זו גם על מצוות השירות בצבא, אך לומר שציבור שכבר נושא בעול יוטל עליו עול נוסף כדי שאחרים יוכלו ללמוד תורה, כשהנטל הוא נטל שיש עמו סיכון חיים - זהו עניין שאין לקבלו: מכאן, שעל הציבור החרדי להיות פתוח לרעיון של שירות צבאי בשלב כלשהו ובצורה כלשהי... פטור לציבור מסוים שיוכל לשמור את התורה ואת לימוד התורה הוא מוצדק. אך זה שונה מתביעת הזכות ברמה האישית... ככל שהמדינה צריכה להכיר במשימת לימוד התורה, ראוי היה שפטור זה ינוצל במידה קטנה מניצולו היום." (עמ' 54- 55)

"בעוד התפיסה הציונית רואה את מדינת ישראל כמקלט הבטוח אשר סוף סוף הגיע אליו העם היהודי, בתפיסה החרדית (המרכזית, זו שאינה שוללת את קיום המדינה) קיומה של המדינה הוא עניין שהמשך קיומו הוא למשאלה ולתפילה, אך לא ניתן להבטיח כי בעוד מאה או מאתיים שנה לא יעלה שוב הכורת על העם היהודי... [על כן] אם נגזר הגורל, כי יש להמשיך ולשאת את הלפיד, ולשאתו כשהוא עוד בוער, אזי הישיבות ולימודי התורה מהווים מבחינה זו לא רק התכוונות רוחנית, אלא חובה היסטורית שאין ולא יכולה להיות גדולה ממנה… מצב הדברים הקיים הוא בגדר שעת חירום. החברה החרדית רואה את עצמה כשומרת החומות האחרונה... לא נותרו עוד לומדי התורה בעם היהודי פרט לחרדים – ומכאן, כי עליהם לשאת בנטל... על כולם, כל מי שכשר ומסוגל ללמוד תורה בכל נפשם ובכל מאודם." (עמ' 57)

א. "יחד עם זאת, אין להתעלם - וגדולתה של מדינה דמוקרטית נמדדת גם במידת אורך רוח ובהבנה לצרכי אחרים - מקיומה של החברה החרדית, אשר אורח חייה שונה ונפרד ואשר עוסקת, על פי מורשה היסטורית של אלפים בשנים, במסירות נפש, בלימוד התורה, מתוך ראיה אידיאולוגית ומודעות דתית שיש בכך משום הכרח לקיומו של העם היהודי כולו."

ב. "במהלך עבודתה של הועדה נתברר לוועדה, אט אט ומתוך החומר שהובא בפניה והאישים והגורמים השונים שהופיעו בפניה, כי הבעיה הנוגעת להסדר "תורתו אומנותו" (והמתבטאת בין היתר במספר הרב של בני הישיבות השוהים במסגרת ההסדר) איננה, בעיקרה, ביטחונית - צבאית, כי אם חברתית. כל חברי הועדה כאחד השתכנעו כי מצב דברים זה מחייב את הפעלתם של הסדרים זהירים ומתוך הסכמה של הגורמים המרכזיים בעולם הישיבות, וכי מבלי לגרוע מן הצורך בתרומה ממשית לביטחון, באמצעות שירות צבאי, ראשיתה של הצלחה תהיה ביצירת מגמה של צמצום הניכור והמרחק החברתי של האוכלוסייה החרדית בישראל עם חלקי האוכלוסייה האחרים."

זבולון אורלב (מפד"ל), הכנסת ה 15, מושב רביעי, ישיבה של"ד, 23.7.2002
"חוק טל הוא חוק קשה מאוד לציונות הדתית מפני שאנשי הציונות הדתית שרואים במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, מדינה שיש לה משמעות בחיים היהודיים והדתיים, רואים מצווה לשרת את המדינה בכל התחומים וביניהם גם בשירות הצבאי. עבורנו לשרת בצה"ל זו לא חובה סתמית שהמדינה החילה או כופה על אזרחיה. עבורנו שירות בצה"ל הא גם מילוי מצווה... ברור שכיהודים שומרי תורה ומצוות אנחנו רואים בראש וראשונה את ערך לימוד התורה, ואנחנו מחנכים את עצמנו ואת בנינו להיות ספונים בבית המדרש, ללמוד תורה... אבל הוכחנו שאין כל סתירה בין לימוד תורה לבין גידול תלמידי חכמים... אינני סבור שהמדינה יכולה לכפות בחוק על הציבור החרדי, שיש לו אורח חיים משלו, ללכת לצבא. אני חושב שזו תהיה טעות קשה אם החוק יעבור ואם החוק לא יעבור... אי-אפשר לבוא יום אחד לציבור החרדי ולהגיד ...עכשיו מתגייסים לצבא. אני חושב שהדבר הזה צריך להיעשות בהידברות... לכן, אני חושב שטוב לו לחוק טל שלא בא לעולם משבא לעולם, וראוי היה שהעניין של דחיית שירותם של בחורי ישיבות ייעשה בהבנה ובהסדר. אומנם, מפלגתי החליטה לתמוך בחוק טל, אך אנחנו, כמה חברי כנסת ואני בכללם, קיבלנו אישור מאחר שהדבר נוגד את מצפוננו, מאחר שאנחנו רוצים להישיר מבט... לעיני חיילינו ולעיני תלמידי החכמים שלנו – אנחנו, לצערנו, לא נוכל לתמוך בחוק טל." ( עמ' 8612)

חיים רמון (העבודה מימד), שם
"אני מצטער שההסדר של פטור לבחורי ישיבות התגלגל לידי חוק. לא נכון לפטור במסגרת חוק את בחורי הישיבות. אני מבין ואני מודע לכך שלא ניתן, ואינני חושב שצריך להתעקש בכפייה, להביא לכך שבחורי הישיבות יתגייסו לצבא, כי הם לא יתגייסו... עם זאת, זו טעות למסד בחוק דבר שהוא פגום מבחינה מוסרית... אני בא ואומר: תנו לבחור בן ה-18 לבחור את דרכו. ירצה ללמוד – ילמד, ירצה לעבוד – יעבוד, בלי מורא הגיוס לצבא. אני אומר לכם, שאם כך ננהג, רבים ישתלבו בעבודה, גם בתורה אבל גם בעבודה. בסופו של דבר, גם חלק ילכו ויתגייסו, אבל מה שאנחנו עושים היום, ואת זה אינני מקבל, הוא שלמעשה בגלל מורא הצבא אנחנו מכריחים להביא את כולם לישיבה, ועד גיל 22- 23 איש מהם לא הולך לעבוד. לכן, אני חושב שחוק טל... הוא פגום בצד המוסרי. לדעתי, הוא גם פגום בצד התכליתי, כי הוא לא פותר... את בעיית השתלבותה של החברה החרדית בשוק העבודה." ( עמ' 8617- 8618)

מדברי השופטת פרוקצ'יה:

"החברה בישראל מתאפיינת בהטרוגניות חברתית מובהקת. היא מהווה מארג סבוך של פרטים השונים זה מזה בתרבותם, מנהגיהם, ואורח חייהם. היא בנויה מיגון רב של קהילות ועדות הנבדלות בתפיסות עולמן ובדפוסי חייהן. במהלך המאה העשרים, התקבצו בארץ קהילות ישראל מפזורות העולם, והקימו מדינה המושתתת על עקרונות דמוקרטיים המאחדים, כבסיס משותף, את הקבוצות כולן, ובה בעת שומרים ומכבדים את ייחודן, סגנונן ושוֹנוּתן של העדות זו מזו".

"התהליך הדמוקרטי מתבסס על הכרה כי לא תמיד ניתן להשיג את תכלית השוויון בין קבוצות אוכלוסיה שונות על דרך פתרון של נוסחאות מוחלטות. הוא טמון בהבנה עמוקה של המציאות החברתית על מורכבותה הגדולה, ובראייה כי השגת השוויון עשויה לחייב תהליך חברתי הדרגתי למציאת נקודות ההשקה בין חלקי האוכלוסייה השונים מתוך הכרה בעומק הפער שבתפיסות העולם, אורחות החיים, והבנת מהותה של המדינה ותפקידיה העשויים להבדיל קהילה משאר חלקי הציבור. ... ההליך הדמוקרטי מגלה הבנה למיגון הצרכים של בני העדות השונות, ופועל למציאת המכנה המשותף והאיזון ביניהן, במגמה לאפשר חיי חברה הרמוניים".